בפוסט הקודם שיתפתי אתכם בתחילתו של השינוי שעברתי ועצרנו בנקודת השיא הראשונה, בה עברתי גמילה מאלכוהול, שיתפתי את מי שרק רצה לשמוע בתהליך שאני עוברת, פתחתי בלוג חושפני והעמקתי את "המחקר" בכול העניין הזה של היקום.
רגע לפניי שנמשיך משם, אני רוצה להעמיק בכמה החלטות שהיו שם בתחילתו של השינוי.
הכול התחיל בתהליך אבל, כן אבל אמיתי! ממש הרגשתי שאני מתאבלת על עצמי, על מי שהייתי, שאני צריכה לוותר על כול מה למדתי על עצמי עד היום.
באותה תקופה קראו לי כפי שבחרו לי הורי, מיכל. בערב אחד בזמן שקראתי ספר על הו'אופונופונו (שיטת ריפוי מהוואי) קיבלתי השראה לשנות את שמי. מיכל מכיל בתוכו את כ הכאב שנשאתי עמי שנים. קראו הרבה מיכלי ואם אני מורידה את ה-כ אני נשארת עם מילי שמרגיש לי הרבה יותר קליל.
עד היום לא ברור לי למה עשיתי את זה, ולפעמים אני מרגישה בושה על הצעד הזה, אך אני יודעת שזה תרם לי לשינוי.
אחר כך יצא ממני כעס גדול, כעסתי על העולם ועל האנשים שטוב להם בחיים. כדי לנתב את כול הכעס הזה התחלתי לחשק פעמיים שלוש בשבוע ולעשות יוגה כול בוקר. שתתי חליטת קמומיל בבקרים וגם לקחתי שורש ולריאן כדי להירגע. והיו עוד דברים חיצוניים שעשיתי, תספורת עם צבע כחול בשיער, נזם (לראשונה בחיי) ואף התחלתי לרכב על אופניים! (לפני זה, זה לא הסתדר לי עם האלכוהול).
המסע הזה, שהתחיל אצלי כמשהו זמני, משהו שאעשה אותו רק לכמה חודשים כדי להוכיח שזה לא עובד, היה מוצלח ונשא פרי. נקודת המוצא שלי הייתה מאוד סקפטית, אך השאלה שכול הזמן עמדה מול עניי היא: "מה אם זה אפשרי?" מה אם באמת יש בנו חלק נסתר מהעין שנקרא נשמה? מה אם באמת בחרנו לבוא לחיים האלה, להיוולד להורים שלנו, לעבור חוויות חיים כדי ללמוד ולהתפתח מהן?
בחרתי לרגע להתמסר לדבר הזה עד הסוף, מתוך המחשבה שאולי, רק אולי, יש שם קמצוץ של אמת. והתוצאות לא איחרו לבוא!
אבל! (כבר היה לכם ספוילר בפוסט הקודם), למרות כול העבודה שעשיתי התחיל להיווצר בי קושיי גדול בטיפולים. היה לי מאוד קשה לשחרר דפוסים ישנים, הרגשתי מאוד חסומה והיו כמה טיפולים שפשוט לא יכולתי לסיים אותם. המטפלת כול הזמן הזכירה לי שזה עניין של בחירה, ורציתי! כול כך רציתי לבחור בחיים ולהמשיך בתהליך המדהים הזה. הרגשתי שאני במלחמה עם עצמי ואנצח אותי! ונכשלתי! פעם אחר פעם נכשלתי!!! עד שהמטפלת אמרה לי שאני צריכה לקחת כדורים פסיכיאטרים, רק לכמה חודשים כדי שנוכל להמשיך לעבוד בלי החסימה.
זה שבר אותי! שוב הרגשתי שנפגע לי האמון, כבר דיברנו שהכדורים הם קו אדום מבחינתי! הספקתי לשתות ואני עושה שינוי כזה גדול למה לפטר אותי שוב???
גם הפעם יצאתי ממנה שבורה, מיואשת ועם הרס עצמי. למרות שהיה פה משהו שכולי נגדו, למרות שזכרתי שעשר שנים קודם לקחתי כדורים שעשו לי רע ונשבעתי לעצמי לא לקחת יותר, למרות שזכרתי את ההשמנה והאפתיות, הפעם עברו רק כמה ימים והבנתי שאני צריכה לקבוע עם פסיכיאטר ולקחת כדורים. נכון שהתחלתי עם ספק אדיר והיו לי המון שאלות, אבל ראיתי איך החיים שלי השתנו, ראיתי כמה טוב יכול להיות, איך אני יכולה להפסיק להיות מת חי מהלך ורציתי בזה כול כך! עד כדי כך שהסכמתי לחצות קו אדום, לוותר על האגו ולהתחיל טיפול תרופתי!
זה לקח כמעט חודשיים עד שמצאתי את הכדורים שמתאימים לי וחזרתי לטיפולים האהובים, להמשיך לעבוד על החסימות שלי. כול הזמן הזה המשכתי לקרוא ספרים על איך להתאהב בעצמך, לתרגל נשימות, יוגה, מדיטציה ולנסות למצוא שקט בתוכי.
עם אסכם את השנה הראשונה של השינוי, זה היה מלחמה עם עצמי, מלחמה על להשתחרר מכול מה שהאמנתי שהוא אני, מלחמה עם הפחד שאהיה סאחית משעממת, מלחמת רצון בין האגו שאהב את מי שהוא ומה שהוא מייצג (דמות האמן המיוסר), לבין הלב שרצה חיים מיטביים יותר, שרצה להיות בשלווה ורוגע ואפילו קיווה להגיע לאושר.
את סיכום השנה הראשונה כפי שרשמתי בבלוג דה אז אתם יכולים למצוא כאן.
כן זאת הייתה שנה בה צמחתי, אך היו בה המון עליות וירידות, קשיים ומחסומים, אך גם לא מעט הצלחות.
זאת הייתה שנה חשובה! היא זאת שאפשרה לי להתקדם למקום הבא ולהמשיך את השינוי, אבל זה כבר יסופר בפוסט הבא.
האם אתם מזדהים? האם גם אתם ניסיתים לעשות שינוי אך הרגשת שאתם נכשלים בו בגלל המאבק הפנימי הזה? הם נשברתם או הצלחתם להתגבר עליו? מה עזר לכם? מה הרגשתם שתקע אתכם?
אשמח לשמוע!
Comments