במאי 2016, יצאתי מבייתה של המטפלת האהובה שלי בבכי והלם והתחלתי לצעוד. "אני לא מאמינה שהיא פיטרה אותי!" חשבתי לעצמי.
זה היה אחרי כמעט ארבעה חודשי טיפול מוצלחים, בהם הספקתי לצאת מדיכאון קשוח, לעבור לדירה לבד בתל אביב (אחרי חצי שנה של חיפושים), ולהכיר את אהבת חיי (או לפחות זה מה שחשבתי לעצמי). תכננתי לעלות על אוטובוס, אבל רגליי המשיכו לצעוד ונסעו אותי לים, בזמן שהמחשבות התרוצצו במוחי ללא הפסקה.
אחרי כשעה וחצי של הליכה מהולה בבכי, זה הכה בי! עשר שנים! עשר שנים עברו מאז הפעם האחרונה שמטפלת פיטרה אותי, עשר שנים וסיבת הפיטורין היא זהה!!! איך זה הגיוני???
ב-2006 חוותי את הדיכאון הקליני הראשון שלי, מתוך הייאוש העצום שחוותי, הסכמתי לקבל עזרה. התקשרתי לקופת חולים והם הפנו אותי לפסיכיאטרית, כך, התחלתי טיפול תרופתי מלווה בשיחות עם פסיכולוג.
אחרי כמעט 9 חודשים של טיפול שיתפתי את הפסיכולוג שלי "בבלאקים" שאני חווה בזמן ערבי שיכרות. הוא הציע לי לדבר עם הפסיכיאטרית כדי שתתאים לי כדורים שמשתלבים יותר טוב עם אלכוהול.
הייתי אז סטודנטית צעירה, ועבדתי בבר השכונתי בקיבוץ, בתמימות הקשבתי לעצתו וקבעתי עם הפסיכיאטרית.
כשישבתי מולה וספרתי לה למה הגעתי היא התחרפנה!!!
"את רוצה להגיד לי שאת שותה אלכוהול בזמן שאת לוקחת צ'יפרלקס???"
היא הציבה בפניי שלוש אפשרויות:
שאני מבטיחה לה עכשיו שאני לא נוגעת יותר באלכוהול, מתפטרת מהבר, ואנחנו ממשיכות בטיפול.
שהיא שולחת אותי לקבוצת א"א ואנחנו ממשיכות בטיפול.
שאנחנו מפסיקות את הטיפול.
"אני לא אטפל בך בכדורים בזמן שאת שותה!"

ניסיתי להסביר לה שהעבודה בבר משמעותית בשבילי ואני לא רוצה להתפטר, שאני לא שותה כזה הרבה, ובטח לא אלכוהוליסטית... אבל היא הייתה בשלה.
סיכמנו שאחשוב על זה ואחזור אליה.
חזרתי לפסיכולוג, שהסכים עם הפסיכיאטרית.
הרגשתי שנפגע לי האמון בו. הרי אין דבר כזה כדור פסיכיאטרי שעובד טוב עם אלכוהול... והוא ידע את זה! אז למה שלח אותי לשם????
זה היה הפיטורים הראשונים שלי ממטפלת.
לא חזרתי לאף אחד מהם יותר, וכשנגמרו לי הכדורים פשוט הפסקתי גם איתם (לא הדרך המומלצת לעשות זאת).
בחזרה ל-2016, אני ליד הים, אחרי שעה וחצי הליכה, לא מאמינה שהמטפלת שלי פיטרה שוב בגלל אלכוהול.
הפעם חוויתי התנגדות קשה במהלך הטיפול, ובסופו היא המליצה לי להתחיל לקחת כדורים רק כדי שימוססו את ההתנגדות שלי ונוכל להמשיך לעבוד. אבל בתור שלב ראשון אני צריכה להפסיק עם האלכוהול כדי שאוכל להתחיל טיפול פסיכיאטרי.
עשר שנים אחרי, אני עובדת בבר אחר, שותה כמו חזירה, יודעת שיש לי כבר בעיית שתיה אך עדיין מסרבת להפסיק לשתות. חושבת שאני צריכה למצוא מטפל יותר פתוח לנושא, שהבעיה היא בהם ולא בי.
שבוע עבר מהיום ההוא שצעדתי בבכי מבייתה, בשבוע הזה, לא הפסקתי לבכות ולספר לכולם על איך שוב פיטרו אותי, איך שוב מטפל פגע באמון שלי: "אמרתי לה מההתחלה שכדורים זה קו אדום בשבילי! שאני לא מתכוונת לקחת אותם שוב לעולם!!!!".
בשבוע הזה הספקתי גם להרוס את הקשר עם ההוא שחשבתי שהוא אהבת חיי.
בזכות התקף חרדה ועודף שתיה, נתתי למחשבות על זה שהוא יעזוב אותי להשתלט וכיאה לשבורה שיכורה, שלחתי הודעה באמצע הלילה: "משחררת אותך לחייך תודה רבה ולילה טוב!"
חשבתי שהוא ישאל מה קרה, אך הוא לא דיבר איתי יותר, למרות כול תחנוניי.
רק אז נפל לי האסימון, לפני עשר שנים, נתנו לי את זכות הבחירה אלכוהול או טיפול, חשבתי שהם לא מבינים ובחרתי להמשיך בחיי עם האלכוהול. בשנים הללו שחלפו, מצבי לא השתפר, נהפכו, הנפילות היו יותר קשות ולקח לי יותר זמן לקום מהם. עכשיו הבחירה שוב עומדת לפניי, האם אני רוצה להמשיך את מעגל הסבל הזה עוד עשר שנים????
זאת הייתה אחת ההחלטות הכי קשות בחיי! לא יכולתי לדמיין את עצמי מבלי היכולת להרים עם איזה צ'ייסר, שתיים שלושה...
הבנתי שיש בפניי את זכות הבחירה, אני יכולה להמשיך באמונתי ובדרכי הסוררת, או יכולה לנסות לבחור אחרת!
קבעתי שוב מפגש עם המטפלת ושיתפתי אותה בקושי שלי, היא חייכה ואמרה: "בואי תני לי להוכיח לך שיש דרך אחרת".
אז התחלתי את הגמילה מאלכוהול וחזרתי לטיפול.
בראש שלי, זה היה משהו זמני, כמה חודשים רק כדי להוכיח שזה לא קשור, רק כדי להוכיח שזה לא עובד.
בחודשים הבאים הייתי בהיי מטורף! פתחתי בלוג: אלכוהוליסטית לא אנונימית, שיתפתי את כול מי שרק הסכים לשמוע בתהליך שאני חווה, בקשיים, בהצלחות, וחקרתי בראבק את כול הנושא הזה של היקום. קראתי ספרים, הלכתי לסדנאות, הרצאות, קורסים, והתמסרתי כול כולי למטפלת.
ספוילר - היא פיטרה אותי שוב בהמשך, אבל זה כבר לפוסט הבא 😀
קרה לכם גם שחוויתם סיטואציה שחזרה על עצמה עוד פעם? שהגעתם שוב לאותה צומת דרכים שמצריכה לבחור בין אותן שתי אפשרויות?
שתפו אותי מה היה ואיך פעלתם!
Comments