האמת, זה נושא שאני לא אוהבת כול כך לדבר עליו, כי רובנו נמצאים במקום הזה ולכן קצת קשה לנו להבין אותו. עם זאת, זה נושא סופר חשוב וכשמבינים אותו אפשר להגיע למקום הרבה יותר טוב עם עצמנו ועם הסביבה.
אז מהי תודעת הקורבן שמדברים עליה כול כך הרבה?
קודם כול נתייחס למושג תודעה, בגדול תודעה זה כול מה שעובר לנו בראש, מחשבות, דימויים, זיכרונות ורגשות. לגבי הקורבנות רבים מתארים את המקום הזה כ-"שתו לי", "אכלו לי", "לקחו לי", אשמח לדייק אותו קצת יותר.
תודעת קורבן היא המקום הזה שאתה מאמין שהחיים/סיטואציות/אנשים מסוימים עשו לך דבר כלשהו שבגללם אתה דפוק/לא מצליח/לא בטוב. הרבה פעמים האצבע המאשימה היא כלפיי ההורים שלא נתנו מספיק אהבה/ביטחון/עזרה כלכלית, אבל זה יכול להיות בני/בנות זוג, בוס, חבר/ה, מצב פיזי (מחלה), גנטיקה, ואפילו אדם זר. זה בעצם המקום הזה שאנחנו מאשמים משהו או מישהו במר גורלנו, ומרגישים שידנו כבולות מלעשות משהו בנידון.

אז כמו שאמרתי לכולנו יש את המקום הזה שמתקרבן, שמרחם על עצמו, שמרגיש שנעשה לו עוול ובגלל זה שהוא נמצא בבעיה. כשאנחנו נמצאים בתודעה הזאת אנחנו רואים את מה שחסר, את מה שלא נתנו לנו, את מה שלאחרים יש ולי אין. זה קל אולי להגיד אבל לרוב יש שם כאב אמיתי, כאב גדול שאנו סוחבים אותו שנים ולפעמים גם כול ימי חיינו.
הרבה פעמים המקום הזה יחזור על עצמו שוב ושוב בסיטואציות שונות בחיים עם אנשים אחרים, כאלו רוצה להוכיח לנו שוב ושוב שאנחנו לא אהובים, דחויים, שאנשים רעים, שלא יכול להיות לנו טוב, שלא מגיע לנו וכד'. התחושה שנוצרת שזה פצע לכול החיים ושהוא לא יכול להסגר אף פעם.
כפי שאני רואה את זה, זה ה-דבר הגדול שבאנו לעשות כאן, בכדור הארץ, לצאת מהקורבנות, לקחת את השליטה על החיים שלנו וליצור לעצמנו את המציאות המיטיבה ביותר שאנחנו יכולים. זה לא סתם שאנשים רבים בוחרים לעבוד בתחום עיסוק שקשור לפצע הגדול שלהם, כי כשאתה מרפא את הכאב הגדול שלך נוצרת תחושת מסוגלות כה גדולה שיש תחושה של שליחות, שאתה חייב להעביר את זה הלאה, ללמד אחרים איך לעשות זאת.
אז מה אפשר לעשות כדי לצאת מזה?
השלב הראשון והוא ממש לא פשוט, זה להכיר שאני נמצא שם! קל לנו לראות את הקורבנות על אחרים אבל ממש קשה לנו לראות שאנחנו שם, בכנות, זה גם לא נעים להכיר בכך. אך אם יש מצב כלשהו שאתם נמצאים בו ומאשימים את האחר זה זה! גם אם אתם מרגישים שאתם נלחמים בשיניים בכדי לצאת מזה ועדיין מאשימים את האחר אתם בתודעת קורבן.
השלב השני, אחרי שהבנו שאנחנו שם הוא להשתחרר מהכאב שנמצא שם, לפעמים אפשר לעשות זאת לבד ע"י בחירה בלבד, לפעמים צריך להתעמת או לפחות לפתוח את זה עם הצד הפוגע כדי להגיע למצב שמאפשר לסלוח, אבל זו צריכה להיות סליחה אמיתית מכל הלב! ולפעמים אנחנו צריכים עזרה מבחוץ, מישהו שיכול לשפוך אור חדש על הסיטואציה ולהראות לנו משהו שאנחנו מתוך ענני הכאב לא מצליחים לראות. הסליחה יכולה לפעמים להיות לעצמנו, על שאפשרנו למצב לקרות, על שבחרנו לא נכון או לסיטואציה שקרתה.
* השלב השני יכול לקחת זמן, הוא יכול לקרות בשלבים, אתם תדעו שעברתם אותו כאשר תפסיקו להאשים משהו או מישהו במצבכם.
השלב השלישי הוא לקיחת אחראיות, בשלב זה גם אם נשאר עוד קצת כאב אתם מפסיקים להאשים ומתחילים לחיות. מומלץ להפסיק להסתכל מה קורה אצל אחרים, להפסיק את ההשוואות, לקבל שקרה מה קרה אבל עכשיו הכדור בידיים שלכם, אתם אחראים לגורלכם ולא אף אחד אחר! נכון אולי היה יותר נחמד אם זה לא היה קורה או אם הדברים היו מתגלגלים אחרת, אך אין לנו יכולת לשנות את העבר רק את הדרך שאנו מסתכלים עליו.
בהגעתכם לשלב זה אתם בעצמם יוצאים מתודעת הקורבן ומתחילים להיכנס לתודעת היוצר שזה המקום אליו אנו שואפים להגיע!!!
זה לא קל לצאת מהקורבנות, זה לא קל להפסיק לחשוב על מה שהיה יכול להיות לך אבל אני מבטיחה לכם שזה משתלם! שזה הופך את החיים להרבה יותר קלים ומאפשר רווחה אמיתית!
Comments